כדי להניע את הילדים שלהם לפעולה הרבה הורים נאלצים להשתמש בשיטות כמו:
לספור עד 3, אם אתה לא… אז…, להשתמש באיומים ואפילו בעונשים. אבל –
- ברוב המקרים לוקח הרבה מאוד פעמים כדי שהבקשה שלהם תתבצע אם בכלל. בקיצור – זה לא עובד, ורק מביא לקושי, תסכול, כעסים, ריחוק ורגשות אשמה
- ככל שהילדים גדלים הם נדרשים להפעיל יותר כוח – והילדים עושים את אותו הדבר – והויכוחים, העימותים ומאבקי-הכוח גדלים.
- מגלים שהסמכות ההורית שלהם רק נשחקת – גם כשהם מפעילים כוח כלפי הילדים – וגם כשהם מוותרים לילדים כדי להימנע מעימותים וקונפליקטים איתם – ילדים מתקהים כלפי שימוש בכוח (ופשוט מפסיקים להקשיב לנו) וגם ויתור לילד כאסטרטגיה מרכזית בחינוך מביאה לכך שהוא לא יספור אותנו ככל שיעבור הזמן (וגם לא ייראה אחרים סביבו).
הרבה הורים מיטלטלים בתסכול בין שתי הגישות האלה ומאבדים את המצפן הפנימי, את הסמכות ההורית, את החיבור לילד, את הכייף וההנאה בבית, מוצאים את עצמם בויכוחים אינסופיים, במאבקי-כוח ומריבות ועם רגשות אשמה וחרטה על שימוש בכוח כלפי הילד ועם כאב שכבר לא נהנים מהיחד המשפחתי עם הילדים.
שימוש בכוח, שעבד אולי לדור הקודם, כבר לא עובד היום. הוא רק מביא לויכוחים, מריבות ומאבקי-כוח עם הילדים, לרגשות אשמה וחרטה אצלנו ההורים, לשיחקה של הסמכות ההורית ולריחוק בבית שגם אנחנו וגם הילדים משלמים עליהם מחיר עצום.
וחוץ מזה, אחרי שהבטחנו לעצמנו ונשבענו שלא נחזור על הטעויות שהם עשו איתנו,
אם הגענו בלית ברירה לאותו דבר שאמרנו לעצמנו שלא יהיה בבית שלנו –
זו נקודה טובה לחשוב על שינוי.
אז מה עושים?
האם זה אפשרי בכלל להניע את הילדים לפעולה בלי להשתמש בכוח, איומים ועונשים?
האם יש בכלל שיטות להורות אפקטיביות יותר ממה שספגנו בבית שלנו?
התשובה היא כן!
וקוראים לזה – הורות מקרבת (עפ"י גישת תקשורת מקרבת של דר' מרשאל רוזנברג)
ולזה בדיוק נועד הקורס ׳במקום עונש – וגם במקום לצעוק, לאיים ולספור עד 3׳ –
ליצור הקשבה ושיתוף פעולה עם הילדים בבית בזמן קצר ובדרך מקרבת שאינה מצריכה שימוש בכוח!









חוות דעת
אין עדיין חוות דעת.